<h1>ספר התרומות שער נ"ג חלק א'</h1>
<h2>דף מה.</h2>
גרסינן בב"מ [כ' ע"א] ת"ר מצא בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו ואם יש עמהם סמפונות יעשה מה שבסמפונות. משנה זו אע"פ שהעמדנו אותה בשליש, יש מן הגאונים שהעמידו אותה במלוה. וזה מה שכתב בזה הר"ר יהודה אלברצלוני ז"ל, איצטריכינן לפרושי ולברורי היכא שהמלוה והלוה שניהם בחיים ויש למלוה שטר על הלוה וטוען הלוה בודאי זה השטר פרוע הוא והמלוה אומר איני יודע אם הוא פרוע אם לאו, מה דינו, כי יש שר"ל שהשטר נעמיד בחזקתו, וכיון שהלוה פשע ולא לקח שטרו מן המלוה בעת שפרע יכול המלוה לומר לו שטרך בידך מאי בעי, ואע"ג דמילתא מספקא ליה הרי השטר בחזקתו ונשבע המלוה שאינו יודע אם הוא פרוע אם לאו וגובה את שטרו. דדמיא הא מילתא ליורשין בני המלוה שבאין ליפרע מן הלוה שנשבעין שבועת היורשין שלא פקדם אביהם בכך ואינם יודעין ששטר זה פרוע וגובין [שבועות מ"ה ע"א], ואע"פ שהוא ספק היורשים אם הוא פרוע, והא נמי דכותה היא. ויש מי שרוצה לומר שאין דומה האב ליורשים, כי היורשין הקילו חכמים עליהם לישבע ולגבות מפני שהם אנוסים ולא פשעו הן בדבר ולא היה להם לדקדק, אבל זה האב שהיה פושע דה"ל למידק אם הוא פרוע מאותו שטר, וכיון דלא דק וזה טענתו בריא והוא בא בטענת שמא יש לנו לומר אוקי ממונא בחזקת מריה ואיתרע שטרא ואינו גובה בו כלל. והרבה האריך בזה וכמו שכתבתי בשמו בספרי הנקרא זכרונות בפ"ק דב"מ. ובודאי מסתברא מילתא דפקע שטריה ואין למלוה כח לתבעו כלל אחר שהוא אינו יודע אם שטרו פרוע אם לאו. ודמיא לההיא דחשוד דמפיק שטרא אחבריה וא"ל אידך שטרא פריעא הוא שאינו יכול לישבע ופקע שטריה, ואע"ג דהתם המלוה שהוא חשוד בבריא מיהא טוען טענתו על הלוה וה"ל כשאר מלוה ע"פ, אבל כאן שהמלוה נסתפק לו אם שטרו פרוע וזה מכחישו וזה אינו יכול להכחישו אלא שאומר איני יודע איתרע שטריה ויצא מחזקתו ויש עליו להחזיר לו את שטרו ואין על הלוה אלא חרם סתם, שאין לך שבועת היסת אלא על טענת בריא, דכלל גדול אמרו בדבר זה בריא ושמא בריא עדיף. ועוד דמשנת מצא שטר בין שטרותיו מסייעא ליה לדין זה. ואע"פ שהעמדנו משנה זו בשער שהקדמנו בשליש, מ"מ קצת הגאונים ז"ל שמפרשים אותה במלוה מראים לנו כי דעתם בדין זה נוטה כמו שכתבנו, שאין ללוה כח לתבעו בכח אותו שטר כלל. וא"ת למה שנינו במשנתנו יהא מונח עד שיבא אליהו ומשמע שאין אנו מוציאין אותו מתחת ידו של מלוה ולמעלה פסקנו כי מן הדין חייב להחזירו לשטר ללוה. הא לא קשיא לן, שאין אנו פוסקין דיננו במשנתנו אלא בזמן שהלוה שותק ואינו בא לדין עם המלוה על שטרו, והיינו דמוקמינן לה לההיא כשמצאה בין שטרות קרועין, דדוקא בשמצאה בין שטרות קרועין יהא מונח עד שיבוא אליהו ואסור לו לתבוע, כי יש לחוש שמא שכח הלוה אם פרעו אם לאו ואולי יכשילהו שיודה לו מה שכבר פרע, אבל לא מצא בין שטרות קרועין בודאי נדון שיתבעם ולא יניחם עד שיבא אליהו, ואם יודה הלוה יפרעהו ואם יטעון פרעתי נדון בזה דין של מעלה שיפטר ואין עליו אלא חרם סתם. אבל היכא דלוה תובע למלוה להחזיר לו שטרו שכבר פרעו ומלוה טוען שאינו יודע, בהא לא איירי כלל במשנתנו, ומשמע דאפילו לא מצא בין קרועין יחזיר לו שטרו, ומטעמא דלעיל. וה"ר יהודה אלברצלוני ז"ל תירץ ענין זה על דרך אחר. וזה טופס מה שכתב, איכא דק"ל אמאי יהא מונח עד שיבא אליהו ולא יחזירנו ללוה אחר שיחרימנו אם יש לו עליו כלום. וכ"ת הכא בדלא תבע הלוה למלוה את שטרו ולכך אנו דנין יהא מונח, הא ליכא למימר, דנפיק מינה חורבא, דמית ליה מלוה ונפל ההוא שטרא קמי יתמי וגבו ליה בשבועת היורשים שאין יודעים ששטר זה פרוע ואשתכח דאבוהון היה דינו להניחו ואינהו קא גבו ליה. ואיכא דמתרץ חזקה אינו משהה אותו בין שטרות המקויימין דחייש שמא ימות פתאום ומסתמא בין שטרות פרועין קרועין היה מניחם שאפילו ימות לא יגבו בו היורשין. מ"מ יש להקשות כיון דקתני בגמ' דמשנתנו שמצא בין שטרות קרועין איכא למידק מינה מכלל שאם מצא בין שטרות מוחזקות היינו מחזיקין אותה בשאינו פרוע, ואע"פ שאינו יודע מה טיבה ומגבין בה, וקשיא אמאי דאסיק לעיל. ותירוצא דהא מילתא דמשנתנו מיירי בשמת המלוה, הילכך יהא מונח עד שיבא אליהו אחר שמצאוהו היתומים בין שטרות קרועין שהורע כחו אבל אם מצאוהו בין שטרות שאינן קרועין היה גובה ממנה, שאנו אומרין אביו היה יודע מה טיבו של שטר זה, אבל מלוה שהוא בחיים ונמצא בין שטרותיו שטר שאינו יודע מה טיבו אע"פ שאינו מוצאו בין קרועין הואיל והוא פושע שלא דקדק בעניינו כראוי לו נעמיד הממון בחזקת הלוה שהוא תחת ידו ולא יוציאוהו מידו מספק ומחזיר שטרו ללוה, ע"כ.
